בכ"ד בטבת תרע"א נכנסה לכפר קבוצה בת עשרים איש והתחילה מיד בעבודות חריש (כי נשארו רק שבועות מספר עד עונת הזריעה) וזמן מה לאחר מכן באה למקום עזרה חשובה – האגרונום שלמה דיק, ואיתו מספר מחניכיו – תלמידי חקלאות שקיבלו את חינוכם בביה"ס החקלאי של פיק"א בגרמניה. ביחד התמסרו כולם להכשרת הקרקע, שהייתה קשה ביותר: האדמה לא נחרשה במשך שנים רבות, כל השטח היה מלא שיחים דוקרניים ועמוקי שורש, קוצים ודרדרים. לא פעם חזרו העובדים ופניהם נפוחות מעקיצות דבורים וצרעות שקיניהן נהרסו.
מצד שני - יתרון גדול היה לתל פולה, שבצידיו נערמו ערימות זבל שהצטברו כאן במשך מאות שנים: המתיישבים העמיסו את הזבל על עגלות ופיזרו אותו על פני השדות, להפרותם ולהשביחם. גם כאן ניסו השלטונות התורכיים להפריע, בנימוק שעבודות החפירה תפגענה בעתיקות שבמקום. מדי פעם היו באים פקידים ואוסרים על המשך העבודה. על כן הציבו החברים צופים שהיו מתריעים על בואה של משלחת תורכית, כזאת או אחרת, ומיד היו נפסקות העבודות "האסורות". עם הסתלקות נציגי הרשות התחדשה העבודה לאלתר.
בשנת 1913 יצאו שלמה דיק ומספר חברים ללבנון, שם קנו פרות מעולות, להשבחת הגזע המקומי של הבקר. תנובת החלב עלתה פלאים. נבנתה מחלבה חדשה, שהייתה בשעתה הגדולה בארץ. לצורך שיווק החלב נקשרו קשרים עם המושבה הגרמנית בחיפה וכן עם המתיישבים הגרמנים (שרידי ה"טמפלרים" שבאו ארצה במאה ה-19) לשם הקמת אגודה משותפת לשיווק החלב (בעיקר בחיפה). הבעיה הייתה שאקלים עמק יזרעאל שונה מאד מהאקלים ההררי בלבנון, וגם מחלות הקדחת ומחלת הפה והטלפיים עשו שמות בעדר, והתנובה עלתה וירדה באופן דרסטי.
למרות כל פגעי הטבע האלה המשיכו המתיישבים בעבודה: נטעו עצי זית ופרי ממזרח לבתי המגורים, ונטעו את "שדרת הנשיקות" המפורסמת בין הקואופרציה והמושבה. (חורשת האיקליפטוס שממערב למרחביה ניטעה בשנות ה-20 המוקדמות בעזרת יהדות רומניה, במטרה ליבש את הביצה הממארת שהשתרעה כאן, והיא נמשכה לאורך מסילת הברזל עד מדרום למושב מרחביה).
השנים 1917-1916 היו שנות ברכה-יחסית: סוף-סוף הניבו השדות את תנובתם בשפע, הגורן המתה מאדם, בהמה ויבול, ומכונת הדיש לא פסקה מלפעול בקולות רעם ועשן. אלא שאליה וקוץ בה: משראו השלטונות התורכיים כי שרתה הברכה במרחביה – באו בזה אחר זה שוטרים, מוכסים, חיילים וקצינים והחרימו לצרכי הצבא התורכי (כזכור פרצה אז בארץ מלחמת העולם הראשונה) את כל התבואה מיד בצאתה ממכונת-הדיש. התחכם אז גרשון גפנר (במקומו של סעדיה פז שהיה המוכתר הראשון, עד שיצא להקים את תל עדשים) "קלקל" את מכונת הדיש – והתבואה הקצורה נשלחה בהיחבא לדיש ביישובי הסביבה, מחשש לעינא בישא.
אותה עת הוכתה הרפת במרחביה במכה אנושה בעטיה של מכת דבר הבקר. יתר על כן: גם לאחר שהחלה הרפת להתאושש מהמחלה בא הווטרינר התורכי וציווה להשמיד עוד כ-25 פרות ועגלות ש"טרם הבריאו מהמחלה, על פי בדיקתו". אולם כאשר שקלו המתיישבים על ידיו כסף רב, טבין ותקילין, מיד "פסקה המגיפה". אולם ממכה זו לא התאוששה עוד הרפת ולא חזרה לאיתנה עד לפיזור הקואופרציה.
בסך הכל היוותה מרחביה שדה ניסיונות חקלאי בקנה-מידה גדול, ואמצעי להחדרת שיטות עיבוד אירופיות ומכונות חקלאיות חדשות. בשדות הבעל והשלחין, במטעים ובכרם, ברפת, בצאן ובלול, בגן הירק ובמכוורת – בכל אלה הצטבר ניסיון חקלאי רב-ערך שנרכש בעמל רב. ניסיון זה הביא לאחר מכן ברכה רבה לכל הישובים סביב, קיבוצים ומושבים כאחד, עוד שנים הרבה, לאחר שהקואופרציה עצמה כבר לא הייתה קיימת.
בניית אתרים