עם עזיבת המשפחות ב-1918 נותרה במקום רק קבוצה קטנה של רווקים צעירים, שלא היה בכוחם לשאת את המשא, על כן התפזרו גם הם בסוף 1919. במקומם באה קבוצה חדשה של צעירים, אלא שלאחר שנה החליטו אף הם לעזוב את מרחביה כדי לייסד קיבוץ חדש – את גבע הסמוך. לאחר מכן, בשנת 1921, התיישבה במקום קבוצת חיילים משוחררים מן "הגדוד העברי" מבריטניה וארה"ב אשר נאספו תחת דגלו של גנרל אלנבי כדי לשחרר את ארץ ישראל מן העול התורכי, ואשר ניסתה לחיות על פי דגם ה"קבוצה", כמו דגניה של אז .
גולדה מאיר נולדה ברוסיה בשנת 1898, אך משפחתה היגרה למילווקי שבארה"ב עוד בילדותה.
מנעוריה נמשכה לפעילות ציונית-סוציאליסטית, והושפעה מאוד מדוד בן-גוריון ומיצחק בן-צבי ששהו בארה"ב בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר שנישאה למוריס מאירסון – עלה הזוג ארצה ובספטמבר 1921
פנה להתקבל לקבוצה (שכבר שהתה במרחביה), אך הזוג לא נמצא ראוי להתקבל בדיון הראשון משני טעמים:
1. למודי ניסיון מהקואופרציה לא רצו חברי הקבוצה לקבל משפחות היות שלא היו להם עדיין תנאים לגידול ילדים.
2. בני משפחת מאירסון נראו להם כ"אמריקאים מפונקים", שלא יוכלו לעמוד בעבודה הקשה הצפויה להם. או אז שלפה משפחת מאירסון את "הנשק הסודי" שלהם, שהביאו עימם מארה"ב: גרמופון ידני (כזה שמסובבים ביד את הידית כדי שיפעל...) וצרור של תקליטים העשויים נחושת. לנוכח הבטחת "אוצר תרבותי" כזה לא יכלו המתיישבים לעמוד – ובו במקום התקבלה המשפחה לחיקם.
כאילו כדי להוכיח לגולדה שאין היא יכולה לעמוד בדרישות – היא נשלחה לעבודות הקשות ביותר: קטיף שקדים, סיקול אבנים, סיקול ונטיעת עצים. גולדה כותבת בספרה "חיי": "כשחזרתי לחדרי בערב לא יכולתי להזיז אפילו אצבע, אבל ידעתי שאם לא אופיע לארוחת הערב, כולם ילגלגו ויאמרו "מה אמרנו לכם? הרי לכם בחורות אמריקניות!" בשמחה הייתי מוותרת על ארוחת הערב שלי, כי בשביל תמחית-האפונים שאכלנו לא היה כדאי לי אפילו להתאמץ ולהרים את המזלג אל פי – אבל אני הלכתי לחדר האוכל, כמו כולם".
זמן-מה לאחר מכן, כשראו החברים שאכן "האמריקאית הזאת" נחושה בדעתה – שלחו אותה לעבודה "הבזויה" במטבח (נשות הקבוצה רצו רק עבודות גבריות קשות, כדי להראות שאין הן נופלות מן הגברים). אבל גולדה אמרה: "אני לא מבינה למה להאכיל פרות זה כבוד – ולהאכיל בני אדם זוהי פחיתות-כבוד" ונחלצה למשימה בנחרצות האופיינית לה. תוך זמן קצר שינתה כליל את התפריט החד-גוני (בספרה "חיי" היא מספרת בגאווה כיצד הצליחה, באותו התקציב, להכין מזון טעים ומגוון יותר), ליפות את חדר האוכל ובמקביל גם להפוך את לב החברים כלפיה להערכה רבה.
כאשר גולדה נשלחה ללמוד גידול עופות – היא התמסרה לכך בהתלהבות רבה, נעשתה לולנית מקצועית ומכל העמק באו לראות את הלול 'שלה' וללמוד ממנו. יתר על כן – היא זכתה אפילו להיבחר ל"וועדה המתמדת" של הקבוצה (מעין מזכירות, או הנהלה במונחי היום) ושיא השיאים – נשלחה כצירה לוועידת התנועה הקיבוצית בדגניה בשנת 1922, שם נשאה דבריה ביידיש: השפה העברית עדיין לא הייתה שגורה על פיה די הצורך. אפילו לאחר שכבר נשאה בתפקיד ראשת הממשלה בישראל היא כותבת על כך בספרה הנ"ל בנימה עזה של גאווה ותחושת אחריות גורלית.
למרבה הצער לא עלה בידי מוריס מאירסון להסתגל למציאות הקשה בקבוצה, לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינת העבודה הקשה. כאשר חלה ושכב במיטתו שבועות רצופים - הודיע להם הרופא שעליהם לעזוב את מרחביה ויפה שעה אחת קודם. וכך – במרץ 1923, שנה וחצי לאחר כניסתם למרחביה – נאלץ הזוג לעזוב ולחזור לתל אביב, שם התמסרה גולדה לפעילות ציבורית ופוליטית.
לאחר כחצי שנה בתל אביב חזרה גולדה מאיר למרחביה, הפעם עם בנה התינוק מנחם, אולם אחרי שנה נוספת נאלצה לחזור לתפקידיה הציבוריים בתל אביב.
הביקור במקום וקבלת הדרכה אפשריים רק לאחר תיאום טלפוני מראש לנייד 052/3638156, דמי הכניסה מופיעים על לוח המודעות אשר ב"מידע למבקר".