בשנת 1799 עלה נפוליאון בונפרטה כדי לכבוש את ארץ ישראל לאחר מסע מהיר לאורך מישור החוף הטיל מצור על עכו, שהייתה אז עיר הנמל החשובה ביותר במזרח הים התיכון. שני גייסות תורכיים גדולים התכוננו אז להציל את עכו מהמצור: גייס אחד התכנס בדמשק, והשני התכנס ברודוס, משם עמד לנחות מהים בסיוע הבריטים.
כדי למנוע מהגייס הדמשקאי לתקוף אותו מהעורף, הפקיד נפוליאון את המרשל קלבר על הגנת הגליל, ואמנם ב-14.4.1799 הבחינו התצפיות הצרפתיות בענן אבק אדיר העולה מעמק בית שאן ובגייס בן כ-30,000 חיילים תורכים שהתמקם לחנייה במישור שבין סולם לפולה. סכנתו של הגייס הזה לצרפתים הייתה רבה משום שהוא עתיד היה להתחבר עם כוחות מקומיים משכם ומג'נין, וביחד לעלות על כוחותיו של נפוליאון מעורפו. על כן החליט קלבר להקדים רפואה למכה ולתקוף את הגייס בלילה: הוא שלח להודיע זאת לנפוליאון ויצא לדרך עם חשיכה.
לרוע מזלו לא העריך קלבר נכונה את אורך הדרך: עם עלות השחר הבחינו בו התצפיות התורכיות שעל גבעת המורה – ומיד הותקפה הדיביזיה הצרפתית (שמנתה כ-2000 חייל), מכל עבריה. מצבם היה קשה ביותר, והם נאלצו להתבצר באזור חורבות המבצר הצלבני בפולה כדי להתגונן. למזלם הבין נפוליאון, מניתוח הנתונים שקיבל מקלבר, כי המרשל שלו שגה בהערכתו את אורך הדרך והוא בסכנה גדולה. לכן עזב נפוליאון את עכו ויצא עם מרבית צבאו כדי להציל את המרשל האהוב עליו. בקרב שהתפתח, הנקרא בהיסטוריה הצרפתית בשם "קרב התבור", תקף נפוליאון את התורכים מעורפם, נחל ניצחון מזהיר, הגדול (וכמעט היחיד) בכל המסע הארץ-ישראלי שלו, והגייס התורכי נפוץ לכל עבר. לאחר מכן עלה נפוליאון עם צבאו לנצרת, כדי להתפלל שם ולהודות לאל על נצחונו.
בניית אתרים