גולדה מאיר

כאילו כדי להוכיח לגולדה שאין היא יכולה לעמוד בדרישות – היא נשלחה לעבודות הקשות ביותר: קטיף שקדים, סיקול אבנים, סיקול ונטיעת עצים. גולדה כותבת בספרה "חיי": "כשחזרתי לחדרי בערב לא יכולתי להזיז אפילו אצבע, אבל ידעתי שאם לא אופיע לארוחת הערב, כולם ילגלגו ויאמרו "מה אמרנו לכם? הרי לכם בחורות אמריקניות!" בשמחה הייתי מוותרת על ארוחת הערב שלי, כי בשביל תמחית-האפונים שאכלנו לא היה כדאי לי אפילו להתאמץ ולהרים את המזלג אל פי – אבל אני הלכתי לחדר האוכל, כמו כולם".

זמן-מה לאחר מכן, כשראו החברים שאכן "האמריקאית הזאת" נחושה בדעתה – שלחו אותה לעבודה "הבזויה" במטבח (נשות הקבוצה רצו רק עבודות גבריות קשות, כדי להראות שאין הן נופלות מן הגברים). אבל גולדה אמרה: "אני לא מבינה למה להאכיל פרות זה כבוד – ולהאכיל בני אדם זוהי פחיתות-כבוד" ונחלצה למשימה בנחרצות האופיינית לה. תוך זמן קצר שינתה כליל את התפריט החד-גוני (בספרה "חיי" היא מספרת בגאווה כיצד הצליחה, באותו התקציב, להכין מזון טעים ומגוון יותר), ליפות את חדר האוכל ובמקביל גם להפוך את לב החברים כלפיה להערכה רבה.

כאשר גולדה נשלחה ללמוד גידול עופות – היא התמסרה לכך בהתלהבות רבה, נעשתה לולנית מקצועית ומכל העמק באו לראות את הלול 'שלה' וללמוד ממנו. יתר על כן – היא זכתה אפילו להיבחר ל"וועדה המתמדת" של הקבוצה (מעין מזכירות, או הנהלה במונחי היום) ושיא השיאים – נשלחה כצירה לוועידת התנועה הקיבוצית בדגניה בשנת 1922, שם נשאה דבריה ביידיש: השפה העברית עדיין לא הייתה שגורה על פיה די הצורך. אפילו לאחר שכבר נשאה בתפקיד ראשת הממשלה בישראל היא כותבת על כך בספרה הנ"ל בנימה עזה של גאווה ותחושת אחריות גורלית.

למרבה הצער לא עלה בידי מוריס מאירסון להסתגל למציאות הקשה בקבוצה, לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינת העבודה הקשה. כאשר חלה ושכב במיטתו שבועות רצופים - הודיע להם הרופא שעליהם לעזוב את מרחביה ויפה שעה אחת קודם. וכך – במרץ 1923, שנה וחצי לאחר כניסתם למרחביה – נאלץ הזוג לעזוב ולחזור לתל אביב, שם התמסרה גולדה לפעילות ציבורית ופוליטית.

לאחר כחצי שנה בתל אביב חזרה גולדה מאיר למרחביה, הפעם עם בנה התינוק מנחם, אולם אחרי שנה נוספת נאלצה לחזור לתפקידיה הציבוריים בתל אביב.