בתחילה גרו המתיישבים בחושות העלובות שהותירו אחריהם האריסים הערבים בפולה: היו אלה חושות בנויות בוץ, תקרתן מחצלות וקש רקוב ורצפתן עפר וזבל עתיק. לוהטות מחום בקיץ וקפואות בחורף, מלאות פשפשים, עכברושים, זוהמה וחיידקי מחלות קשות. יתר על כן, החלונות הפתוחים, הזמינו את יתושי הקדחת, שהפילו את החברים למשכב בזה אחר זה.
כדי לעבור לתנאי מגורים הוגנים יותר (עד שיסיים חנקין את המשא ומתן על הקמת בנייני האבן והקמתם) – הוקמו על הגבעה מספר צריפים. השלטונות התורכים לא הרשו זאת, אולם נמצאה "הפירצה הגואלת": על פי החוק התורכי אסור היה להרוס מבנה המחופה בגג. כשהחלו המתיישבים להקים את הצריף הראשון – הגיע קצין משטרה למקום ודרש לראות את הרישיון להקמתו. קיבלו אותו המתיישבים בסבר פנים יפות, האכילוהו והשקוהו כדבעי, גלגלו איתו שיחת רעים מעניין לעניין, על פוליטיקה, מצב היבולים, מזג האוויר, משפחתו ובכלל מה קורה בעולמנו, וזאת עד אור הבוקר (בעוד יתר החברים עובדים כל הלילה בכל כוחם בבניית הגג). עם עלות השחר יצא הקצין לבדוק את המצב – ושב לנצרת עם אישור חתום כי מצא צריף מקורה כדת וכדין...
פחות משנה מאז עלייתם נאלצו החלוצים הצעירים "לבנות" את מה שלא חשבו עליו כלל בתחילה – את בית הקברות העברי הראשון בעמק מזה 2000 שנה: צעיר בן 17 שבא מירושלים, בשם יצחק אחדותי, התעקש לנהוג מן השדה את עגלת התבואה הכבדה הראשונה. במורד התלול של גבעת המורה השתוללו הפרדות, יצחק נפל מן העגלה ונהרג, ועל קברו הניחו לוח שיש נוצץ, שהוא עצמו חשף מספר ימים קודם לכן תוך כדי חפירה בתל פולה.
בניית אתרים